<h1>סמ"ג עשין סימן י"ט</h1>
<h2>דף ט:</h2>
בפרק קמא דשבת יש שני לשונות ויש לשון אחד שאומרו סתם התלמוד לכך נראה עיקר ועוד שהוא מיקל בשל סופרים, ובאותו לשון מוכיח, שסעודה גדולה כגון של חופה או רוב בני אדם האוכלים יחד אסורים להתחיל משש שעות ואילך דהיינו חצה שעה לפני מנחה גדולה ואם התחיל אפילו לאחר מנחה זו אין מפסיק עד הערב שיוכל להתפלל תפלת המנחה ביום (סימני סה"ת רט"ז) שהרי בפרק לולב הגזול (סוכה ל"ח א') אמרינן שאין מפסיקין דוקא כשיש שהות ביום. אבל סעודה קטנה אינו אסור עד שתבא מנחה קטנה דהיינו תשע שעות ומחצה ואם התחיל לאחר מנחה זו נכון להפסיק (המשך סה"ת שם). וגרסינן בירושלמי (ברכות דף ל' ב') רבי יהודה [נ"א יהושע] בן לוי מפקד לתלמידי אי איקרות לכון לאריסטון ומטא יומא לשית שעין צלו מנחתא עד דלא תסקון לאריסטון, פירש הערוך אריסטון סעודה גדולה. ובפרק שלישי דיומא (כ"ח ב' ורש"י) אמר רב ספרא צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי הפונים למזרח וזהו בתחילת שבעה שאין החמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו ומצל קצת חודו על זקיפת הכותל ומשחיר. ולא לאכול בלבד אסור אלא אף לדון בתחלת הדין, וליכנס למרחץ להזיע ולרחוץ, ולהסתפר בתספורת של בן אלעשה, אסור עד שיתפלל ואם התחילו אין מפסיקין (שבת שם).
<h2>דף כד:</h2>
בלילי שבתות חוזר שליח צבור אחר שהתפלל בלחש עם הצבור ומתפלל בקול רם ויכולו וברכה אחת מעין שבע, ולמה תקנו חכמים זה מפני שכל ימי החול אין רגילין בעלי מלאכה לבא [לבית הכנסת] ובלילי שבת באין ויהיה שם מי שנתאחר לבא ולא השלים תפלתו וישאר לבדו בבית הכנסת ויבא לידי סכנה, מפני המזיקין שהיו בתי כנסיות שלהם בשדות (ע"פ רש"י שבת כ"ד ב' ד"ה משום), לפיכך חוזר שליח צבור לבדו ומתפלל כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים המתאחר ויצא עמהם (ע"פ רמב"ם תפלה פ"ט הל' י'—י"א ע"ש). אבל יחיד האומרה עושה ברכה לבטלה כך כתב מורי רבינו יהודה שמצא בשם רבינו יצחק, ולפיכך יום טוב שחל להיות בשבת או יום הכיפורים, שהכל מזדרזין לבא מבעוד יום לבית הכנסת, אין שליח הצבור היורד ערבית לפני התיבה מזכיר ענין היום בברכה זו אבל חותם בה מקדש השבת בלבד שלא נתחייב היום בתפלה זו (ע"פ הי"ב שם). ומכל מקום מזכירין על הנסים בחנוכה במוסף של שבת ושל ראש חדש אף על גב דמוסף אינו בחנוכה מכל מקום יום הוא שנתחייב בארבע תפלות כדמסקינן במסכת שבת פרק שני.
